<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ל ח"ג</h1>
<h2>דף קג.</h2>
שוכר ריחים לחבירו לטחו' עד זמן ידוע והתנה עמו שיטחון למשכיר בשביל שכירותו מהריחי' שלשים כורין מתבואה בכל חדש או בכל שבוע ואחר כך העשיר המשכיר וקנה ריחים וחמור וטוחן כל צרכו והשוכר אינו מוצ' לטחון כלומר אינם באים אנשים שיטחנו לריחים ששכר מזה אמר ליה שוכר מטחן טחינא לך כלומר הנני מזומן לטחון בשכירות הריחים כמו שהתניתי עמך השלשים כורין ואטחון לך ומשכיר אומר איני צריך כי כבר קניתי ריחים לפי' אין נותן לו דמי שכרו ודוקא דלית טחינה כלומר שאינו מוצא שוכר חטין לטחון אבל מוצא חטין דעלמא לטחו' נותן לו דמי שכרו כלומר יתן למשכיר דמים מה שעולה שכירות הל' כורין כי כופין על מדת סדום כי זה נהנה וזה אינו חסר כי כבר יש לו חטים מאנשים שבאים לטחון ונותן לו שכירותו וכשאינו מוצא לטחון יאמר משכיר לשוכר הנני מזומן כמו שכתבתי. ועוד יאמר לו לך קנה חטים מאחר שאתה עשיר ואטחון לך הל' כורין ומכור הקמח ואם אין אתה רוצה לא אתן לך שום שכירו' כי כך התניתי עמך לטחון לך ל' כורין בשכירות הריחים ולא אתן לך שכירות אחר. וכתבו התוספות שאף על פי שאין חייב שוכר ליתן לו מכיסו דמי השכירות כאשר כתבתי עם כל זה אין המשכיר יכול לומ' לו תוך הזמן תן לי הריחים אלא יעמדו אצל השוכר עד הזמן כתובות שוכר קרון שכר פרדות או שכר פרדות שכר קרון, אף על פי שלענין מקח לפעמים מכר זה בלא זה כמו שכתבתי במקומו, כי לפעמים אדם קונה מזה קרון ומזה פרדות אבל בשכירות אין דרך בכך בתרא. כל מה שמשלמין השומרים אם אין להם מטלטלין אלא קרקע משלמין מן העידית כדין הנזקין כמו שכתבתי במקומו כך פשוט קמא. שואל או שוכר בהמה מחבירו וכחש או הוזל אפילו שחייב באונסיו אינו חייב לשלם כך מוכח ביבמות. יצתה לאגם בפשיעה ומתה כדרכה פטור ואפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חיי' דכי אמינא חייב דוקא כשבא אונס מחמת הפשיעה כגון ההי' דצריפ' דאורבני כמו שכתבתי בח"ב אבל הכ' הוי אונס גמור ולא בא מחמ' הפשיעה דאפילו היתה בבית שומר היתה מתה כדרכה אבל אם גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה (כי) [בי] גנב חייב שומר מציעא [ל"ו ע"ב].
